לפעמים מפחיד יותר לעצור ולגלות כמה התרחקת מעצמך

יש פחד שאני פוגש אצל לא מעט גברים, ולמען האמת, אני מכיר אותו היטב גם מעצמי.

זה לא הפחד להיכשל.

זה הפחד לעצור לרגע, להסתכל על עצמך באמת ולשאול:

מה לעזאזל קרה לי?

מה קרה לאנרגיה שלי? למה אני עייף יותר? 

למה החשק כבר לא כמו פעם? למה הגוף מגיב אחרת? 

מתי הפסקתי להתרגש מדברים שפעם בערו בי?

ומתי, בלי שבכלל שמתי לב, החיים שלי הפכו לרשימה ארוכה של דברים שצריך לעשות?

 • עבודה
 • משפחה
 • כסף
 • אחריות
 • משימות

עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה.

ופתאום אתה מסתכל במראה ומבין שהשנים עברו.

והשאלה המפחידה באמת היא לא האם הזדקנתי.

השאלה היא האם ככה ייראו גם השנים הבאות שלי?

אני חושב שהרבה גברים מעדיפים לא לשאול את השאלות האלה.

אנחנו ממשיכים לעבוד, לתפקד, להיות בני זוג, אבות, מנהלים.

ממלאים את היום בעוד משימות, עוד מסך, ואומרים לעצמנו שזה הגיל, שככה זה אצל כולם.

כי אם אעצור ואסתכל באמת, אולי אגלה שמשהו בי השתנה.

שנים הייתי בחובת הוכחה.

הייתי צריך להצליח, להתקדם, לבנות קריירה, להיות מנהל טוב, מנכ"ל טוב, אבא טוב, בן זוג טוב.

להספיק יותר. להגיע רחוק יותר. להוכיח לעצמי ולעולם שאני יכול.

ובמובנים רבים באמת הצלחתי.

אבל השנים עברו.

ובתוך כל העשייה הזאת, בתוך המרוץ ובתוך חובת ההוכחה,

קצת שכחתי אותי.

שכחתי לשאול מה באמת משמח אותי, מה מרגש אותי,

איפה הגוף שלי בתוך החיים שאני חי. 

איפה העונג שלי, איפה התשוקה שלי.

איפה אותו חלק בי שרוצה לא רק להצליח בחיים.

אלא להרגיש אותם.

זה לא קרה ביום אחד.

אני לא זוכר בוקר אחד שבו קמתי ואמרתי לעצמי:

רוני, איבדת את עצמך.

זה קורה הרבה יותר בשקט.

עוד שנה עוברת, ועוד אחת, אתה ממשיך לתפקד מצוין.

אנשים מבחוץ אפילו יכולים להסתכל עליך ולחשוב שהכול נהדר.

ורק בפנים יש איזו ידיעה קטנה.

שמשהו חסר.

אם אתה קורא את המילים האלה ומרגיש משהו בבטן, 

אני רוצה לעצור כאן לרגע ולומר לך משהו חשוב.

אתה לא גמור.

לא פספסת את הרכבת.

והאש שלך לא נעלמה.

אולי היא פשוט קיבלה פחות מדי מקום.

הגוף משתנה, ההורמונים משתנים, אנחנו עוברים דברים בחיים:

הצלחות, אכזבות, פרידות, עומס, ילדים, קריירה.

כל אלה משאירים בנו סימנים.

אבל להשתנות זה לא אותו דבר כמו להיעלם.

אני רואה שוב ושוב גברים בני 40, 50 וגם 60+ שמתחילים לעבוד עם הגוף שלהם, 

עם הנשימה, עם התנועה, עם המיניות ועם הדרך שבה הם חיים, 

ומשהו בהם מתחיל להתעורר.

לפעמים זו האנרגיה שחוזרת לגוף.

לפעמים החשק.

לפעמים הזקפה שמרגישה אחרת.

לפעמים היכולת להרגיש יותר עונג, לנשום ולא למהר לשום מקום.

ולפעמים זה פשוט הרגע שבו גבר מסתכל עליי ואומר:

"רוני, אני מרגיש שוב חי."

לא, אנחנו לא חוזרים להיות בני 25.

וטוב שכך.

כי יש משהו שאנחנו יכולים לגלות דווקא עכשיו.

גבר עמוק יותר, נוכח יותר, גבר שמכיר את הגוף שלו, שמבין את המיניות שלו ולא מפחד ממנה. 

גבר שיודע לנשום, להרגיש, להיות קרוב, להחזיק עונג ואנרגיה.

ובעיקר, גבר שבוחר איך הוא רוצה לחיות את השנים הבאות שלו.

המסע שלי התחיל כשהסכמתי לעצור ולהסתכל על עצמי באמת.

לא אהבתי את כל מה שראיתי.

אבל בדיעבד, זו הייתה אחת המתנות הגדולות שקיבלתי.

כי רק כשהסכמתי להסתכל, יכולתי להתחיל להשתנות.

רוני

052-444684